בכ"ח באייר מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון לבני קהילת יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.
בשנים 1980–1984 החלה יציאה המונית של יהודי אתיופיה, קהילת "ביתא ישראל", מן הכפרים באזור גונדר לעבר סודן. רבים מיהודי אתיופיה, שחלמו כל השנים לעלות לישראל, הצליחו לברוח מאתיופיה לגבול אתיופיה וסודן, ושם המתינו במחנות זמניים לעלייה לישראל. העלייה דרך סודן התאפשרה בשל הסכם שבשתיקה, שפרטיו היו ידועים רק לבכירים מעטים בסודן. סוכני המוסד שהמתינו לעולים במחנות שבגבול סודן הורו להם להצניע את זהותם היהודית.
בדרכי הבריחה ובמחנות בסודן סבלו היהודים ממגפות, מרעב, וממעשי התנכלות, אונס ושוד רצחני. ההליכה של משפחות, קשישים וילדים נמשכה לעתים חודשים, ולאחריה נאלצו העולים להמתין במחנות הפליטים בסודן כשנתיים עד לחילוצם ולהעלאתם ארצה.
כ-4,000 מבני העדה נספו בדרכים ובמחנות בניסיונם לעלות לישראל. הצנעת הזהות היהודית על-פי הוראת סוכני המוסד הקשתה על העולים את השמירה על הלכות הכשרות והטהרה; במדבר לא היו העולים יכולים לקבור את מתיהם מפחד השודדים, ואילו במחנות הם לא היו יכולים לקבור את המתים בטקס יהודי מאימת השומרים הסודנים.
בנובמבר 1984 החל "מבצע משה", המבצע הממלכתי הראשון להעלאת יהודי אתיופיה לישראל.