מספרים, שבמשך שנים רבות היה מכוסה אשפה, עד שבא הסולטאן התורכי סולימאן, בונה חומות ירושלים, וציווה לגלותו. רבי אליעזר נחמן פואה מספר בשנת 1540 בקירוב: "הוגד לי שבימי שולטאן סולימאן לא היה נודע מקום בית המקדש וציווה לחפש אותו. ויהי היום, האיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול, ראה אישה באה ובראשה סל זבל ויאמר לה: מה זה בראשך? - ותאמר: זבל!
ולהיכן את מוליכו? - אמרה: למקום פלוני, אמר לה: מאיזה מקום את? - אמרה לו: מבית לחם. אמר לה: ומבית לחם עד למקום הזה אין אשפה? - אמרה לו: קבלה היא בידינו שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום מצווה הוא עושה... וציווה אנשים רבים להסיר הזבל מהמקום ההוא.... ויגל את מקום המקדש.... וציווה..... לרחוץ את הכותל במי שושנים".
אגדה עממית מספרת: בימי קדם חולקה עבודת בניין בית המקדש בין שדרות העם השונות. הכותל המערבי נפל בגורל העניים. הללו הקימוהו בעמל רב, כי לא יכלו לשכור פועלים לעזרתם. כאשר התחיל חורבן המקדש בידי שונאים מתפרצים, ירדו מלאכי עליון, פרשו כנפיהם על פני הכותל ואמרו: אין הכותל הזה, עמל עניים, חרב לעולם.
מתוך "אגדות ארץ ישראל", זאב וילנאי