שונים ומיוחדים

נושא-על: אני ומשפחתי בבית ובסביבה הקרובה

"הייתי הילד הכי קטן בכיתה,
הכי קטן בשיעור,
והכי קטן בהפסקה.
בסוף השנה,
כשהיו מצלמים,
ואני, הנמוך,
תמיד עומד בסוף הילדים
על ארגז הפוך"
(יונתן גפן)

החברה אינה אוהבת חריגים מכל סוג שהוא. החריג או יוצא הדופן נתפס מאיים על הסדר הקיים, אם בשל צורתו החיצונית השונה מן הנורמה המקובלת ואם בשל רעיונות ודרכי התנהגות המערערים על הכללים והשגרה שהיא חיה על פיהם. החריג – כל חריג – מעורר גם רגשות אשמה בקרב הרואים עצמם נורמליים. החריגות מקיפה סוגים רבים מאוד של ילדים (אנשים). היא מתחילה ב"חריגים נורמליים": הביישן, התוקפני, הגאון, המרדן, ההולך נגד הזרם, ונמשכת בילדים הפגועים בגופה וברוחם: הצולע, המגמגם, המפגר, החולה בתסמונת דאון, פגוע שיתוק המוחין וחולה הנפש. קיימת קבוצה נוספת: הילד החדש בשכונה, הילד העולה, בן העדה האחרת ובן העם האחר (מתוך מאמר של מנחם רגב בספרו "ספרות ילדים": "הילד הרגיל נפגש עם הילד החריג").

כאשר אנו נתקלים בחברה במישהו קצת שונה, עלינו להתייחס אליו בדיוק כמו אל האחרים. אסור לנו לחשוב שהוא נחות או פחות ערך מאיתנו.
החברה שלנו, מתאפיינת בדרך כלל בחוסר סבלנותה כלפי השונים והחריגים. היחס כלפיהם מבטא חוסר אמון ביכולתו של החריג לתרום באופן שיוויוני לחברה. הסיבה העיקריית לחוסר הסבלנות, לחשדנות ולרתיעה, הנה פחד מן השונה והבלתי מוכר. פחד זה מלווה בדרך כלל בהדבקת תוויות המרחיקות אותו מכלל החברה. נוח יותר לבודד אותם, מאשר לקבלם כפי שהם ולאפשר להם להשתלב.
עלינו להביא למודעות הילדים שבני אדם שונים זה מזה אך שווים זה לזה. חיים בקרבנו אנשים רבים, בעלי מוגבלויות שונות ומגוונות. כמו לכולם, גם לאנשים אלה יש את הזכות לחיות בקרבנו, ליצור, להתבטא, ולהיות חלק מן החברה.

השונות וביטוייה המגוונים בפעילות החברתית והלימודית בבית הספר עשויים לזמן לחברי הקבוצה הנורמטיבית הפריה הדדית, התפתחות אישית וחברתית והתנסות במימוש ערכים כמו: מתן כבוד לשונה, קבלת האחר ועוד.