שמעון פרס

שמעון פרסקי נולד בשנת 1923 בעיר וישנבה בפולין (כיום בלרוס) ובשנת 1934 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. הוריו היו נצר למשפחות של תלמידי חכמים. אביו, גצל (יצחק) פרסקי, היה סוחר אמיד ואמו, שרה לבית מלצר, הייתה ספרנית. הוא למד בגימנסיה בלפור ובבית הספר התיכון למסחר (לימים: גאולה) בתל אביב. ב-1938 החל ללמוד בבית הספר החקלאי בכפר הנוער בן שמן, שם הכיר את סוניה גלמן, רעייתו לעתיד. בשנת ‎1940 היה ממייסדי קיבוץ אלומות ונבחר למזכיר תנועת הנוער העובד והלומד.

מר ביטחון

בשנת ‎1947 החל פרס לעבוד עם דוד בן-גוריון ועם לוי אשכול במפקדת ההגנה. לאחר קום המדינה המשיך לעבוד במחיצתם. בשנת ‎1949 התמנה לראש משלחת משרד הביטחון לארצות הברית, שעסקה ברכישת ציוד צבאי למדינת ישראל. בשנת ‎1950 התמנה זמנית לראש שירותי הים בצה"ל.
בשנת ‎1952 התמנה לסגן המנהל הכללי של משרד הביטחון, ושנה לאחר מכן התמנה למנהלו הכללי. בשנת ‎1955, לאחר שנודע כי נשיא מצרים ג'מאל עבד-אל-נאצר חתם על עסקת נשק עם צ'כוסלובקיה, סייע פרס בקשירת יחסים דיפלומטיים קרובים עם צרפת, שראתה בנשיא מצרים אחראי במידה רבה למרד שפרץ נגד שלטונה באלג'יריה.
בשנת ‎1959 נרתם פרס למשימת הקמת הכור הגרעיני בדימונה. הוא מילא תפקיד חשוב גם בקידום ובפיתוח של התעשייה הצבאית והתעשייה האווירית של ישראל.

ח"כ 48 שנים ושר ב-12 ממשלות

בשנת ‎1959 נבחר שמעון פרס לכנסת מטעם מפא"י והתמנה לתפקיד סגן שר הביטחון. בתפקיד זה כיהן עד שנת 1965. בשנת 1965 עזב את מפא"י עם בן-גוריון משה דיין ואחרים ולאחר מכן היה ממקימי מפלגת רפ"י והתמנה למזכירהּ הכללי.
בשנת ‎1969, לאחר הבחירות לכנסת השביעית, הקימה גולדה מאיר את ממשלתה ומינתה את פרס לשר (בלי תיק) האחראי לפיתוח כלכלי של השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. בדצמבר ‎1969 התמנה פרס לשר העלייה והקליטה וכעבור שנה לשר התחבורה והתקשורת. בשנת ‎1974 מינתה אותו גולדה מאיר לשר ההסברה.
לאחר התפטרותה של גולדה מאיר גבר יצחק רבין על פרס בהתמודדות על הנהגת מפלגת העבודה, ובממשלה שהקים רבין בשנת ‎1974 שימש פרס שר הביטחון. בתפקיד זה פיקח על היערכות צה"ל מחדש לאחר מלחמת יום הכיפורים. בזמן כהונתו בתפקיד שר הביטחון נחתם הסכם הביניים עם מצרים, התקיים מבצע אנטבה ונפתחה "הגדר הטובה" בין ישראל ולבנון. בתקופת כהונתו גם הקימה תנועת "גוש אמונים" את היישוב הראשון בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים – אלון-מורה.
בפברואר ‎1977 הפסיד פרס בהתמודדות עם רבין על הנהגת המערך של מפלגת העבודה ומפ"ם, ואולם רבין התפטר באפריל ‎1977, ופרס התמנה ליושב ראש המפלגה. בשנת ‎1977 נחל המערך מפלה בבחירות לכנסת התשיעית. בפעם הראשונה מאז כינון המדינה ניצחה בבחירות מפלגת חֵרות שבמסגרת הליכוד. עד שנת ‎1984 הנהיג פרס את מפלגתו באופוזיציה, ובתפקידו זה דאג לחזק את קשריה של מפלגת העבודה עם מפלגות סוציאליסטיות אחרות החברות באינטרנציונל הסוציאליסטי. בשנת ‎1978 נבחר לסגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי.
עקב חוסר הכרעה בין המערך ובין הליכוד בבחירות לכנסת ה-‎11 הוקמה ממשלת אחדות לאומית. על פי הסכם הרוטציה בין שתי המפלגות, כיהן פרס בתפקיד ראש הממשלה בשנים 1986-1984 ויצחק שמיר, מנהיג הליכוד, שימש בשנים אלו ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ. בשנים אלו, לאחר מלחמת לבנון הראשונה, הייתה ישראל נתונה במשבר כלכלי ובאינפלציה הרסנית. בעת כהונתו בתפקיד ראש הממשלה הצליח פרס לבלום את האינפלציה ולהוביל את המשק ליציבות ולצמיחה. בשנים 1988-1986 התחלפו שני המנהיגים בתפקידיהם.
באפריל ‎1987 הגיע פרס ששימש אז שר החוץ להסכם עם חוסיין מלך ירדן בדבר כינוס ועידה בין לאומית לשלום במזרח התיכון – הסכם לונדון. ואולם הקבינט המדיני, שהליכוד והמערך יוצגו בו שווה בשווה, לא אישר את ההסכם.
בשנת ‎1988, לאחר הבחירות לכנסת ה-‎12, הקים יצחק שמיר ממשלת אחדות לאומית ומינה את פרס לשר האוצר. במארס ‎1990, עקב הקיפאון בתהליך השלום, פעל פרס בתיאום עם סיעת ש"ס להפלת הממשלה בהצעת אי אמון. מהלך זה הוכתר בהצלחה, אך לאחר שנפלה הממשלה נכשל פרס בהקמת ממשלה חלופית וביוני ‎1990 כונן שמיר ממשלה צרה בלא מפלגת העבודה.
בשנת ‎1992 הנהיגה מפלגת העבודה, בפעם הראשונה בישראל, בחירות מקדימות (פריימריז) בהשתתפות כל חברי המפלגה. בפברואר ‎1992, בהתמודדות על ראשות המפלגה, ניצח יצחק רבין והחליף את פרס בהנהגת מפלגת העבודה. בבחירות לכנסת ה-‎13 הוביל רבין את מפלגת העבודה לניצחון, ובממשלה שהקים מינה את פרס לממלא מקום ראש הממשלה ולשר החוץ.

הסכמי השלום

שיתוף הפעולה בין רבין ופרס קידם את תהליך אוסלו, ובספטמבר ‎1993 חתמו ישראל ואש"ף על הסכם הצהרת עקרונות שנכללו בו הכרה הדדית בין ישראל ואש"ף והנהגת הסדרי ביניים לקראת הקמת ממשל עצמי לפלסטינים בעזה וביריחו. ב-‎10 בדצמבר ‎1994 קיבל שמעון פרס עם יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת פרס נובל לשלום.
ב-‎4 בנובמבר ‎1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי מתנקש. לאחר הרצח מונה פרס לראש ממשלת מעבר ולשר הביטחון. בבחירות הישירות הראשונות לראשות הממשלה בשנת ‎1996, שנערכו בד בבד עם הבחירות לכנסת ה-‎14, ניצח בנימין נתניהו את פרס בהפרש קטן. באותה שנה כונן פרס את "מרכז פרס לשלום", שנועד לקדם את יישום הסכמי השלום בשיתוף פעולה חברתי וכלכלי עם הפלסטינים.
ביוני ‎1997 נבחר אהוד ברק ליושב ראש מפלגת העבודה. בבחירות הישירות לראשות הממשלה בשנת 1999, שנערכו בד בבד עם הבחירות לכנסת ה-‎15, גבר ברק על נתניהו. פרס התמנה לשר לשיתוף פעולה אזורי.
בשנת ‎2000, עקב התפטרותו של עזר ויצמן מכהונת נשיא המדינה התמודד פרס על התפקיד, אך הפסיד למועמד הליכוד משה קצב.
בפברואר ‎2001 הביס אריאל שרון את ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה, והזמין את מפלגת העבודה להצטרף לממשלתו. פרס, שכיהן אז בתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה בפועל, התמנה לסגן ראש הממשלה ולשר החוץ. בנובמבר ‎2002 עזבה מפלגת העבודה את הממשלה, ועמרם מצנע החליף את פרס בתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה. פרס המשיך לכהן בכנסת ה-‎16, באופוזיציה, ולאחר התפטרותו של מצנע מהנהגת המפלגה התמנה שוב ליושב הראש בפועל. בינואר ‎2005, לאחר שעזבו שותפיו של שרון לקואליציה את הממשלה, הצטרפה אליה מפלגת העבודה ופרס התמנה למשנה לראש הממשלה ולשר לשיתוף פעולה אזורי.
בשנת ‎2005, לאחר ניצחונו של עמיר פרץ בבחירות לראשות מפלגת העבודה, העביר שמעון פרס את תמיכתו לראש הממשלה אריאל שרון, אשר הקים את מפלגת קדימה. בשנת ‎2006, לאחר הבחירות לכנסת ה-‎17, מינה אותו אהוד אולמרט למשנה לראש הממשלה ולשר לפיתוח הנגב והגליל.

נשיא המדינה

ב-13 ביוני 2007 נבחר שמעון פרס לנשיא מדינת ישראל. בתקופת כהונתו ניצל את מעמדו המיוחד ואת הכבוד שזכה לו ברחבי העולם כדי לקדם את האינטרסים המדיניים והכלכליים של מדינת ישראל ולשפר את דימויה בעולם. הוא גם עודד שיתוף פעולה בין ישראל למדינות אחרות בנושאי הגנת הסביבה ואנרגייה מתחדשת ופעל לקדם מחקר ופיתוח בתחומי המדע, בשיתוף הממשלה ומובילי מחקר ופיתוח בישראל.
פרישתו של פרס מן הנשיאות לא קטעה את פעילותו הרבה בארץ וברחבי העולם. בכ"ה באלול תשע"ו, 28 בספטמבר 2016, שבועיים לאחר שלקה באירוע מוחי, הלך שמעון פרס לעולמו. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה ובהם כ-90 משלחות מ-70 מדינות. פרס נטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
בפרסומיו הרבים הספרים האלה: השלב הבא, ‎1965; קלע דוד, ‎1970; כעת מחר, ‎1978; לך עם האנשים, ‎1979; יומן אנטבה, ‎1991; המזרח התיכון החדש, 1993; ‎Battling for Peace: Memories בעריכת דוד לנדאו, ‎1995; בראשית חדשה, ‎1998; עם הרצל לארץ חדשה, ‎1999.