חיים נחמן ביאליק

חיים נחמן ביאליק (1934-1873) היה משורר, סופר ומתרגם, עורך ומוציא לאור. לביאליק הייתה השפעה של ממש על התרבות העברית המודרנית, והוא כונה 'המשורר הלאומי'. 

חיים נחמן ביאליק נולד בכפר ראדי ליד ז'יטומיר. אף שמצבה הכלכלי של משפחתו היה קשה, כמה מטובי שיריו של ביאליק מזכירים ומהללים את תקופת ילדותו. ואילו שירים אחרים מתארים בדידות והזנחה מצד הוריו.

בהיותו בן שש עבר עם הוריו לז'יטומיר בחיפוש אחר פרנסה. אביו היה למוזג בסלון בפאתי העיר. ואולם כעבור שנה לערך (1880) מת האב והותיר אלמנה חסרת כול ובן. אמו שלחה אותו לסבו, איש דתי וקפדן מלא כוונות טובות. עשר שנים גידל אותו סבו. תחילה התחנך בידי מלמדים ב"חדר" המסורתי, אבל מגיל 13 ואילך למד בכוחות עצמו. מכתבה שקרא בעיתון הבין שבישיבת וולוז'ין יוכל להמשיך בלימוד התלמוד ובד בבד ללמוד מדעי הרוח. ביאליק שכנע את סבו להתיר לו ללמוד שם. הוא שקע בלימוד התלמוד אך רצה ללמוד גם לימודים מודרניים. בהדרגה עזב את עולם התלמוד לטובת עולם השירה. הוא קרא שירה רוסית וספרות אירופית, והצטרף לאגודת סטודנטים שמטרתה הייתה לשלב לאומיות והשכלה יהודית עם קשר חזק למסורת.

בקיץ של שנת 1891 עבר ביאליק לאודסה, מרכז התרבות היהודית החדשה בדרום רוסיה. הוא נמשך אל המעגל הספרותי שנוצר סביב אחד-העם ושימר את חלומו שבאודסה יוכל להכין עצמו להיכנס לסמינר הרבנים האורתודוקסי המודרני בברלין. הוא היה עני ובודד והרוויח את לחמו בתפקיד מורה לעברית. באותה עת גם למד ספרות רוסית ודקדוק גרמני. שירו הראשון "אל הציפור", שיר המביע געגועים לציון, התקבל בברכה בידי המבקרים.

בראשית 1892 כאשר שמע שישיבת וולוז'ין נסגרה, עזב את חברת הסופרים באודסה ומיהר לשוב הביתה אל סבו. ביאליק רצה לחסוך מסבו הגוסס את הידיעה שהפסיק את לימודיו בישיבה. האווירה בבית הסב גילמה בשבילו את הייאוש והעליבות של חיי היהודים בגולה.

ב-1893, לאחר מותם של אחיו וסבו, נישא ביאליק למניה-מנוחה אברבוך והצטרף לאביה במסחר עצים ליד קייב. בזמן הממושך ששהה לבד ביער קרא הרבה, ומנגד נכשל בעסקים. ב-1900 מצא משרת הוראה באודסה, שם חי עד 1921 – למעט שנת 1904 שבה התגורר בוורשה ושימש עורך ספרותי של העיתון העברי "השילוח". עם שלושה סופרים עבריים הקים את "מוריה הוצאה לאור". הוצאת הספרים הדפיסה ספרי לימוד לבתי הספר היהודיים המודרניים.

במרוצת השנים התפרסם ביאליק, ובצאת ספר שיריו הראשון ב-1901 כונה "המשורר של התחייה הלאומית". ב-1903 ראיין ביאליק ניצולים מפוגרומים שנעשו בקישינב וזעזעו את כל העולם התרבותי. לאחר מכן כתב את "על השחיטה", ובו קרא לשמיים להוציא לאור את הצדק מיד ואם לאו להחריב את העולם.
ב-1904 כתב את "עיר ההריגה", מסה שבה גינה בחריפות את כניעתם העלובה של האנשים לטבח והביע מרירות על חוסר הצדק ועל אדישותו של הטבע: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".

ב-1924, לאחר ששהה שלוש שנים בברלין, עלה ביאליק לישראל. הוא התגורר בתל אביב ועבד בה עד סוף ימיו. ביאליק, שהיה מלומד ביהדות, ערך עם יהושוע רבינצקי את ספר האגדה (1911-1908). הוא פעל רבות למען הציבור והיה שליח של הציונות והשפה העברית בנסיעותיו ברחבי העולם.
בערוב ימיו נקט גישה חיובית יותר כלפי היהדות וכתב את "עונג שבת" הפופולרי, לימוד בנושאי השבת.
הקריירה הספרותית של ביאליק הייתה נקודת מפנה בספרות העברית המודרנית.
לביאליק הייתה שליטה מלאה בשפה העברית ויכולת לנצל במלואן את האפשרויות שמקנה השפה. במידת מה חזה את השפה העברית המדוברת בארץ ישראל ואף השפיע עליה השפעה רבה. רבים משיריו הולחנו ועדיין פופולריים מאוד, בעיקר שירי הילדים שלו.

חיים נחמן ביאליק מת בווינה בשנת 1934, לשם נסע לקבל טיפול רפואי.