העפלה

נושא-על: אני ומשפחתי בבית ובסביבה הקרובה

ההעפלה הייתה תנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת המדינה ב-1948. את ההעפלה ארגן היישוב העברי דרך הים והיבשה ובשנת 1947 גם דרך האוויר. ההעפלה כונתה "עלייה ב'" מאחר שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית לארץ אשר תאמה את תקנות ההגירה המחמירות של ממשלת המנדט הבריטי.

ההעפלה: שלוש תקופות
תקופה ראשונה (1939-1934)

עקב החמרה במצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון וגילויי אנטישמיות באירופה גבר הצורך בעלייה ארצה. הבריטים הגבילו את מספר הסרטיפיקטים, רישיונות העלייה, והמוצא היחיד היה עלייה בלתי חוקית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרה ארגון מרכזי. עסקו בה: תנועות הנוער היהודיות הציוניות כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ, "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה (1945-1939)

בעקבות התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, נמלך דוד בן-גוריון בדעתו והחליט לתמוך בעלייה הבלתי חוקית. הוא אימץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם בידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד והעמיד בראשו את שאול אביגור. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הפכה ההעפלה למבצע הצלה של ממש. תחילה גבר קצב הגעת ספינות המעפילים אך הוא ירד מפאת הקשיים הרבים שהערימה המלחמה. באותה עת התמקדה ההעפלה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית (1948-1945)

בתום מלחמת העולם השנייה גברה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב'". אף שהצי הבריטי הטיל סגר ימי על ישראל הובאו אליה כ-84 אלף מעפילים, מתוכם יותר מ-70 אלף באניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הפלוגה הימית של הפלמ"ח.
רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, חצו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה וכ-150 הגיעו במטוסים (מבצע כנף). הבריטים הקשו עוד יותר את הכניסה לארץ ישראל וגירשו יותר מ-52 אלף מעפילים למחנות המעצר בקפריסין. ניסיון להחזיר את מעפילי האנייה "אקסודוס" לארץ המוצא צרפת נכשל, והמעפילים הושבו למחנות העקורים בגרמניה.