חיים ויצמן

נושא-על: המדינה שלי

ראשית דרכו

חיים ויצמן נולד בעיירה מוטול שבפלך גרודנה של האימפריה הרוסית (כיום בלארוס) להוריו רחל לאה צ'מרינסקי ועוזר ויצמן.

בילדותו קיבל חינוך יהודי מסורתי. בנעוריו עבר ללמוד בפינסק הסמוכה, שם בלט בלימודי הכימיה והמדעים. מאוחר יותר נמנה עם חוג הפעילים הציונים בעיר.

ויצמן השתתף בכל כינוסי הקונגרס הציוני מהקונגרס השני בשנת 1898. בשנה זו גם עבר לפרייבורג שבשווייץ, שם קיבל תואר של דוקטור בכימיה.

בשנת 1906 נשא ויצמן לאישה את וורה לבית קצמן, סטודנטית לרפואה. השניים עברו להתגורר בבריטניה בעקבות הצעת עבודה שקיבל ויצמן, משרה של מרצה בכיר באוניברסיטת מנצ'סטר, שם הוא גם התאזרח. לחיים ולוורה ויצמן נולדו שני בנים: בנו הצעיר היה טייס בחיל האוויר המלכותי במלחמת העולם השנייה, ונהרג כאשר מטוסו הופל בשנת 1942. גופתו לא נמצאה והוא נחשב לנעדר.

עבודתו המדעית

בשנת 1915 הסתמן בבריטניה מחסור באצטון שהיה חיוני ליצירת חומרי נפץ. ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון ומצא דרך ביוכימית יעילה יחסית לייצר אצטון מתסיסה של חומרי גלם צמחיים, כמו תירס. על בסיס המצאתו הוקמה תעשיית חירום צבאית. עבודתו זו הגבירה את השפעתו בממשלה הבריטית, ותרמה בצורה מכרעת לפרסום הצהרת בלפור.

הצהרה זו הביאה את ויצמן לעזוב את עבודתו המדעית כמעט לחלוטין, ולהתמסר לפעילות המדינית הציונית.

בשנת 1936, לצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר ויצמן לעבודה מדעית ב"מכון זיו" ברחובות אותו ייסד (ואשר נקרא אחר-כך מכון ויצמן למדע על שמו) וכן עסק בניצול פרי הדר לצורכי תעשייה.

פעילותו הציונית

עוד בצעירותו בלט ויצמן כאופוזיציונר להרצל. בשנת 1906 פגש לראשונה את הלורד ארתור ג'ימס בלפור והרצה לו על עיקרי הציונות. בתחילה תמך בתכנית אוגנדה שהציג הרצל, אך כבר במהלך הקונגרס שינה את טעמו והפך לאחד ממתנגדיה החריפים. בקונגרס הציוני השמיני, בשנת 1907 בהאג, יצא בקריאה ל"ציונות סינתטית" שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בארץ ישראל. באותה שנה ביקר ויצמן לראשונה בארץ ישראל.

בשנת 1917 נבחר ויצמן לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. באותה שנה הוא הגיש יחד עם ההנהגה הציונית בבריטניה הצעה לממשלת בריטניה, שכללה את הדרישה להכיר בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל.

ויצמן היה גורם בעל השפעה בדיונים אשר הביאו להצהרת בלפור בשנת 1907. 

בשנת 1919, ייצג יחד עם נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין את התנועה הציונית בוועידת השלום בפריז, שעיצבה את העולם שאחרי המלחמה. באפריל 1920 פעל מאחורי הקלעים של ועידת סן רמו, אשר עסקה בעתיד השטחים של האימפריה העות'מאנית לשעבר.

כישוריו הדיפלומטים הובילו לאזכורה של הצהרת בלפור בכתב המנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים. בכך הוענקה לציונות הכרה בינלאומית מחייבת.

 בשנת1921 נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקידו זה, ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי מול שלטון המנדט הבריטי. בשנת 1929 יזם הקמת הסוכנות היהודית והעביר לה את סמכויות הניהול הביצועי של היישוב בארץ.

לאחר פרסום הספר הלבן  בשנת 1930, השקיע ויצמן מאמצים רבים כדי לשנות את המדיניות הבריטית, שצמצמה את זכויות היהודים לעלייה ולהתיישבות בארץ ישראל. בשנת 1935 הציע לראשונה את חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים.

 ויצמן טען כי יש להימנע מעימות עם ממשלת בריטניה ולהמשיך לנהל משא ומתן למען ביטול גזירות הספר הלבן. מדיניותו המתונה לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב נגד המדיניות הבריטית. על רקע זה, החל להעמיק משבר בינו לבין יו"ר הסוכנות, דוד בן-גוריון.

בשנת 1946, בקונגרס הציוני ה-22 בבזל, התפטר ויצמן מתפקידו כנשיא התנועה הציונית.

פעילותו כנשיא

יומיים לאחר הכרזת העצמאות, ב-16 במאי 1948, נבחר ויצמן לנשיא מועצת-המדינה הזמנית. בשנת 1949 נבחר לכהן כנשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, והושבע לתפקיד ב-17 בפברואר 1949. את תפקידו כנשיא מילא ויצמן מביתו שברחובות, אשר שימש כ"בית הנשיא" לכל דבר. הוא נבחר לקדנציה נוספת ב-19 בנובמבר 1951 ללא מתחרים. בראשית ימי נשיאותו (1949), נחנך בטקס רב משתתפים מכון ויצמן למדע, ובכך התאפשרה הרחבתו הניכרת של מכון זיו.

על אף שויצמן כבר היה חולה עוד בזמן כהונתו הראשונה כנשיא, הוא גילה התעניינות מתמדת בענייני המדינה, אך כמעט שלא השתתף בהחלטות בדבר מדיניותה. לבו לא היה שלם עם הגדרת תפקידו כייצוגי בלבד, ומיוחסת לו האמרה: "המקום היחיד אליו אני רשאי לדחוף את אפי הוא הממחטה שלי". בשנותיו האחרונות סבל מבעיות רפואיות ואיבד בהדרגה את מאור עיניו. למרות מחלתו שמר הנשיא על צלילותו המלאה, על שנינותו המפורסמת ועל חוש ההומור המלוטש שלו.

חיים ויצמן זכה לרווחה כלכלית בזכות המצאותיו המדעיות. בשנת 1949 אף הודיע לוועדת הכספים כי אינו מעוניין לקבל משכורת עבור תפקידו כנשיא, המדינה סירבה לבקשתו וויצמן הסכים לשכר סמלי. 

חיים ויצמן נפטר בכ"א בחשוון התשי"ג (9 בנובמבר 1952) ונטמן על פי בקשתו בגן ביתו שברחובות, במתחם מכון ויצמן למדע הקרוי על שמו. 

על שמו של חיים ויצמן רחובות רבים בישראל, וכן המושב גן חיים וכפר הנוער החקלאי אשל הנשיא. פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים ע"ש פרופ' חיים ויצמן מוענק מטעם עיריית תל אביב-יפו למחקרים מקוריים במדעים מדויקים.