"אם תרצו – אין זו אגדה... ואילו אם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות... כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם ואל החלום ישובו" (תיאודור הרצל, אלטנוילנד, חיפה 1961, עמ' 226).
בנימין זאב הרצל הוא חוזה מדינת היהודים, אבי הציונות המדינית ומייסדהּ של ההסתדרות הציונית העולמית.
באוגוסט 1897 כינס הרצל בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון – האספה הלאומית של העם היהודי החפץ בתחייתו. בקונגרס זה הוקמה ההסתדרות הציונית ואושרה תוכנית באזל שלפיה "מטרת הציונות להקים בית לאומי עבור העם היהודי בארץ ישראל שיהיה מובטח על בסיס משפט העמים".
הרצל ניהל את דיוני הקונגרס ונבחר לנשיא ההסתדרות הציונית. בכהונה זו שימש עד מותו. "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד 50 שנה, יודו בכך כולם" (תיאודור הרצל, עניין היהודים – ספרי יומן, 1985-1904, ירושלים, 2001-1997, א', עמ' 482).
הרצל בחר את בניין הקזינו העירוני למקום מושבו של הקונגרס. על שער הבניין נכתב בשלט: "קונגרס ציונים" ומעל צויר מגן דוד. מאז באזל ואילך חתר הרצל בהתמדה להשגתן של שתי מטרות עיקריות: הקמת מולדת לעם היהודי בארץ ישראל בהסכמת המעצמות לאחר משא ומתן דיפלומטי עימן כפי שנקבע בתוכנית באזל; חיזוקה ופיתוחה של ההסתדרות הציונית עד שתהיה מסוגלת להיות גורם בעל משקל במשא ומתן המדיני ולעמוד בראש מפעל ההתיישבות בבוא היום.
"אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים, מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם" (תיאודור הרצל, מדינת היהודים, ירושלים 1996, עמ' 78).
בזכות מפעלותיו של הרצל הוכר העם היהודי אומה באומות ונפתח לו עידן חדש. הרצל הפך את התנועה הציונית לתנועה עולמית. ההסתדרות הציונית הקנתה לה דמות של ארגון מדיני המייצג את העם היהודי. מכאן הוליכה הדרך להצהרת בלפור בשנת 1917 ולייסודה של מדינת ישראל.
בשנת 2004 נחקק חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו), התשס"ד-2004. על פי סעיף 1 בחוק זה, מטרותיו "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".
סעיף 10(א) בחוק קובע כי "אחת לשנה, בי' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, יקוים יום הרצל".