סיפור שואת העם היהודי הוא אחד מרגעי השפל בתולדות האנושות וראוי שיילמד ויועבר מדור לדור, בבחינת "והגדת לבנך", בכל מקום שבו שואפים לחנך לחברת מופת ערכית, חברה שבה הקבלה והחמלה, הדאגה לאחר, כבודו ושוויון ערכו עומדים כנר לרגליה.
השואה ותודעתה הפכו לחלק בלתי נפרד מן הזהות היהודית, הישראלית והאנושית. תלמידים בארץ, בהיותם חלק מהחברה הישראלית, חשופים לנושא השואה מגיל צעיר, והוא מלווה אותם בכל שנות התבגרותם. פעמים רבות החשיפה איננה מבוקרת, ולכן העיסוק בנושא במסגרות החינוכיות יסייע לילדים לעבד בצורה מיטבית את התכנים הלא פשוטים (כגון סוגיית הרשע בעולם, שנאה, צביעות, שקר, התמודדות האדם בדחף תוקפני בלתי נשלט וכו').
כדי להגיע אל המשמעויות הערכיות יש לטוות את הסיפור האנושי, להכיר את מה שאבד: קהילות, משפחות, אנשים ונכסי תרבות. יש להעמיק בסוגיה כיצד התמודדו בני אדם בתקופת השואה, במה התחבטו, מול אילו דילמות עמדו ומדוע בחרו כפי שבחרו, ולחשוף את כוחות הנפש ורוח האדם שנתגלו בתקופה זו. כמו כן יש לעסוק במנעד הבחירות וההתנהגויות של בני האדם: הפושעים הנאצים והמסייעים בידם, העומדים מהצד, ומן העבר השני חסידי אומות העולם – על המשמעויות האתיות הגלומות בנושאים אלו. לבסוף יש לבחון מה אפשר ללמוד מתהליך החזרה לחיים של הניצולים ותרומתם להקמת המדינה. כל זאת מתוך התייחסות אל ההקשר ההיסטורי.
מערכת החינוך שוקדת החל מן הגיל הצעיר לחנך ילדים על מורשתו של העם, ההיסטוריה, התרבות ובתוכה החגים, המועדים וימי הזיכרון, חלק בלתי נפרד מההוויה החינוכית. השואה שנוכחותה מורגשת בזהות הישראלית, היהודית והאוניברסלית מחייבת את אנשי החינוך לחשוף את הנושא באופן מבוקר ולהתאימו לגיל.