העשרה: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן

אחת המצוות החשובות בתורה היא וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן ועיקרה לנהוג כבוד בזקן.

זקן וזִקנה מוזכרים במקרא 56 פעמים. זקן במקרא אינו מסמל חולשה דוגמת העני והגר, היתום והאלמנה שיש לדאוג לרווחתם. זקן מסמל חוכמה, אדם שאפשר להיוועץ בו בזכות ניסיון החיים העשיר שלו, הוא אדם שמעורר כבוד והערכה.

סתם זקן בלשון המקרא משמש לציון גיל, ואולם סתם זקן בלשון חז"ל משמש בהשאלה לציון כבוד והערכה, כגון: חכם וגדול בתורה אף שגילו צעיר. זקן משמש גם מושג מושאל לדיין ("כבר הורה זקן") ולאיש נשוא פנים, נכבד ומנהיג. מכאן נובעים צירופים שונים של זקן המתייחסים לחכמים למנהיגים ולדיינים בלי קשר לגיל. השאלת המונח זקן בצירופים אלו מקורה בחוכמה ובניסיון הנרכשים לרוב עם הגיל, אך אינם בהכרח קשורים בו.

במקרא יש פסוקים אחדים העוסקים באופן ישיר בזקנה: הפסוק: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ..."(ויקרא יט, 32) מצווה על על מתן יחס של כבוד לזקן ולחכם, וקובע ציווי זה כאחד מתרי"ג (613) מצוות. בעוד הפסוק "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהילים עא, ט) עומד על חולשתו של הזקן ועל חששו מפני הזקנה.

היחס לזקן: שאלה של תרבות וזמן

היחס לזקן שונה מתרבות לתרבות ומעם לעם והוא תלוי זמן. הבדלים ביחס לזקן קיימים מקדמת דנא: היו עמים קדומים שנהגו כבוד בזקנים, העריכו אותם על ניסיונם הרב ומינו אותם לעמוד בראש המשפחה או השבט, בעוד ששבטים אחרים נהגו בהם בבוז וראו בהם נטל על החברה ועל משאביה.

מחיר העלייה בתוחלת חיים

למן המאה ה-20 חל גידול ניכר בתוחלת החיים, בזכות התפתחות המדע והכלכלה. ואולם החברה לא נערכה כיאות לגידול חלקם היחסי של הזקנים באוכלוסייה, והם הפכו לחוליה החלשה בחברה. עם העלייה בתוחלת החיים התעוררו בעיות חברתיות בריאותיות וכלכליות שלא נודעו בהיקפן ובמידת חומרתן עד אז, דוגמת: פער בין דורי, ניתוק פיזי בין הורים לילדיהם המבוגרים, פערי תרבות, יחס ניכור של דור הצעיר, תחושות בדידות וחוסר רלוונטיות, תלות כלכלית במשפחה ובחברה, ניצול והונאה של קשישים ונקיטת אלימות כלפיהם, בעיות רפואיות, היזקקות לטיפול רפואי יקר והפיכתם למעמסה על יקיריהם.