בראשית כב: עקדת יצחק
אברהם, אבי האומה, עומד בפני מבחן אמונה קשה במיוחד. המקרא מספר מיד בהתחלה שמדובר רק בניסיון: "והאלהים ניסה את אברהם". אולם, אברהם איננו יודע שמדובר בניסיון וחושב כי קיבל הנחיה אלוהית להקריב את בנו יחידו יצחק אשר אהב. אברהם איננו מהסס ופונה מיד למילוי הצו האלוהי. בכך הוכיח לה' כי הוא אכן "ירא אלהים", ועמד במבחן.
הסיפור מעלה קושי תיאולוגי משמעותי :כלום ייתכן שאלוהים דוגל בקורבן אדם? קושי זה לא נעלם מעיני חז"ל. ייש מהם הסבורים כי הציווי הוא תוצאה של הסתת השטן, בדומה לאופן שבו פעל השטן כדי לפגוע באיוב.
סיפור העקדה הוא סיפור דרמטי במיוחד ויוצא דופן בתנ"ך בכלל ובסיפורי האבות בפרט. מעניין לתת את הדעת לכך שהכותב המקראי לא עוסק כלל ברגשותיהן של הדמויות, על אף שאין ספק כי סיטואציה מעין זו מעוררת רגשות רבים אצל כל המעורבים בה. הדרמה שבסיפור מועברת בעיקר באמצעות תיאור מפורט של הפעולות שעושה כל אחת מהדמויות: ההכנות למסע, השארת הנערים בדרך, העמסת העצים על יצחק, בניית המזבח לעקדה, עריכת העצים והעקדה עצמה. הדמויות עושות אך שותקות- שתיקה רועמת. אפילו ההליכה של יצחק ואברהם מתוארת - ההליכה ביחד. הליכה זו חוזרת על עצמה פעמיים לאורך הסיפור ונושאת מטען רגשי ברור למרות שהיא נעשית בשתיקה מוחלטת. השתיקה מופרת פעם אחת בלבד, כאשר יצחק שואל את אברהם: "איה השה לעולה"? ואברהם עונה: "אלהים יראה לו השה לעולה בני". וכפי שכתב המשורר חיים גורי בשירו, "ירושה": "...את השעה ההיא הוריש לצאצאיו. הם נולדים ומאכלת בלבם".
שיוך לכיתות ונושאים מרכזיים בתוכנית הלימודים
- כיתה
- נושא מרכזי
- {{m.label}}{{$last ? '' : ', '}}