העברית היא שפה ממשפחת הלשונות השמיות הידועה כשפתם של היהודים. הניב המודרני שלה הוא השפה הרשמית של מדינת היהודים. בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך וכל המשנה. התנ"ך נכתב בעברית מקראית ואילו המשנה בניב הנקרא "לשון חז"ל".
בסוף המאה ה-2 לספירה, לאחר חתימת המשנה, פסקו רוב היהודים לדבר בעברית. עד ראשית הציונות שימשה העברית בעיקר שפת כתב ולא דיבור ובעיקר למטרות דתיות.
עם צמיחת תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה, נכנסה השפה העברית לתנופה מודרנית. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ ישראל. אליעזר בן-יהודה המכונה "מחיה השפה העברית" היה בלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת ולשפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. ערב הקמת מדינת ישראל הייתה העברית כבר לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו.
