ראש המשוררים העבריים בתקופת תחיית השפה העברית. בשנת תרפʺד (1924) עלה ארצה והתיישב בתל אביב. הוא עמד בראש אגודת הסופרים, והפך את תל אביב למרכז תרבותי־ספרותי.
היה חבר ועד הלשון משנת תרפʺד (1924). הוא הצטיין בפעילותו המיוחדת בוועדות המקצועיות למונחי טכניקה, למונחי נגינה, למונחי עבודות עץ, למונחי דגים ובוועדה לשיפור הלשון.
מחידושיו שנקלטו: אוורירי, אפלולית, אצבעוני, הדגים, זנבנב, זקנקן, יבוא ויצוא, מענק, נלעג, נשורת (מה שנושר, מפל), סמוק, ערגה, פיקחי, צחקק, שנורר (מיידיש), שמנוני, וַסָּת, מטוס, טייסת, השראות (כיום משמש השראה), מצלמה, (משקל) סגולי, תאונה, תגובה, תווית.
ʺהמלים החדשות שמצאת במעשי ידי – לא חידשתין בכוונה, לשמן, אלא הן נתחדשו לי מאליהן, בתוך כתיבה, ולצורך. הנה הפועל 'רשרש', למשל, שאני אני הפושע הוא שחידשתיו, פשוט בדיתיו מן הלב, אל נא ייסרני אלוהים ---- ומה תמהתי בראותי -- והנה פשט שימושה של המילה הזו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההואʺ (מתוך מכתב שכתב ביאליק בשנת 1922).