לוחות טקטוניים

טקטוניקת הלוחות

טֶקְטוֹנִיקַת הלוחות היא תאוריה גאולוגית המסבירה את התנועות המתחוללות בלִיתוֹסְפֵרָה. התאוריה ירשה את מקומה של תאוריית נדידת היבשות מהמחצית הראשונה של המאה העשרים והיא נשענת על יסודותיה.

קרום כדור הארץ מורכב מלוחות ענק שבורים ה"צפים" על המעטפת הצמיגה של כדור הארץ. לוחות הענק האלה נקראים לוחות טקטוניים והם מרכיבים את כל החלק המוצק של העולם, זה שעליו משתרעים האוקיינוסים והיבשות.

תשעה לוחות עיקריים מרכיבים את הקרום: הלוח האירו-אסיאתי, הלוח ההודי, הלוח האוסטרלי, הלוח הערבי, הלוח האפריקאי, הלוח האנטרקטי, הלוח הצפון אמריקאי, הלוח הדרום אמריקאי והלוח הפסיפי. הלוחות האלה נעים כל הזמן במהירות נמוכה מאוד של כמה סנטימטרים בשנה. תנועה זו יוצרת את נדידת היבשות.

רעידות האדמה שאנו חשים לפעמים גם הן תוצאה ישירה של תנועת הלוחות. הגבולות בין הלוחות הטקטוניים הם אזורים מועדים לרעידות אדמה ולפעילות געשית. לתנועת הלוחות אחראים זרמי הערבול (קוֹנְוֶקְצִיָּה) בשכבה הצמיגה של סלע מותך מתחת לקרום: מעטפת כדור הארץ, כמו גם כוח המשיכה של כדור הארץ.

אופן תנועת הלוחות

הלוחות יכולים לנוע בשלושה אופנים או בשילובים שונים שלהם: תנועת פתיחה שבה הלוחות מתרחקים זה מזה; תנועת סגירה שבה הלוחות נעים זה לעבר זה; ותנועת חילוף שבה הלוחות נעים לאורך אותו ציר בכיוון מנוגד או במהירות שונה. יכולים כמובן להיות גם שילובים של תנועות, ואז התופעות שנראה יהיו מורכבות יותר.
בתנועת פתיחה התרחקות הלוחות יוצרת פתח שדרכו יכול לזרום סלע מותך (מַגְמָה) מהמעטפת שמתחת לקרום ולעלות אל פני השטח. המגמה המתפרצת (לַבָּה) מתקררת ומייצרת ללוח שוליים חדשים. השוליים האלה נקראים "גבול פתיחה", והוא מתאפיין בדרך כלל ברכסי ענק ובהרי געש פעילים.

גבולות סגירה וגבולות חילוף

"גבולות סגירה" הם גבולות שבין שני לוחות הנעים זה לעבר זה. אפשר להבחין בין שלושה סוגים של סגירה:
1. סגירה של שני לוחות ימיים (אוקייניים). העתיק והקר מהשניים יהיה צפוף יותר ולכן יידחק אל מתחת ללוח הצעיר וייבלע במעטפת כדור הארץ.
2. סגירה של שני לוחות יבשתיים.
3. סגירה של לוח ימי ולוח יבשתי. מאחר שהלוח הימי עשיר יותר בברזל ובמגנזיום ולכן צפוף יותר, הוא יידחק מתחת ללוח היבשתי וייבלע במעטפת.

לבסוף, "גבולות חילוף" מתאפיינים בשחיקה אדירה של הסלע בשולי הלוח (באדיבות מכון דוידסון).