באולפנת אוריה באלון שבות שבגוש עציון התקיים מפגש זום ייחודי: למידה מרחוק שמקרבת. "במפגש הזה היו כמה מרכיבים מרגשים וייחודיים רק למפגש שכזה. מפגשים שרק מרחב וירטואלי יכול היה ליצור".
הרב בראון דסברג, מורה באולפנה, מספר שהסיפור החל כיוזמה משפחתית: "רצינו שבערב יום השואה, אימא שלי, יהודית דסברג לבית גנץ, תספר את סיפור משפחתה. 'זיכרון בסלון' של דור שני לשואה, של מי שנולדה מיד אחרי השואה וגדלה בצילה. אימא הסכימה, גם בני הדודים התעניינו וקבענו.
אחר כך חשבנו גם להציע לתלמידות להצטרף, וכששמענו שיש היענות הזמנו גם את כל צוות המורות והבוגרות.
אחת מגיבורי הסיפור היא סבתא שלי הגברת פסל גנץ. מאז שאני זוכר את עצמי, סבתא עברה בבתי ספר וסיפרה את סיפורה. אבל מטבע הדברים בשנים האחרונות הפכה המשימה הזו קשה יותר ויותר בשבילה. בשנים האחרונות גם הזיכרון שלה צלול פחות. אומנם היא יכולה להשתתף בצלילות בשיחה ערה, אבל לא לספר סיפור ארוך וסדור. עובדה זו מובנת לנוכח גילהּ המתקדם של סבתא – כמעט 104.
אז מה היה לנו שם? מה החזיק 100 משתתפים יותר משעה וחצי מרותקים לזום? במפגש הזה היו כמה מרכיבים מרגשים וייחודיים רק למפגש שכזה – מפגשים שרק מרחב וירטואלי יכול היה ליצור.
נפלה בידינו הזכות הטכנולוגית שיכולנו להביא את סבתא למפגש. אומנם היה קשה לה לדבר שם, אבל עצם הנוכחות שלה, עצם העובדה שהתלמידות וצוות בית הספר יכלו לראות אותה בשידור חי בד בבד עם הסיפור ההיסטורי עליה הפך את המפגש הזה חי ומעורר.
בכל הדרמה החיה הזו נכחו התלמידות שלנו. הן נחשפו לעושר הסיפורים ולעומק החינוכי הנובע מהם.
אומרים על מפגשים דיגיטליים שהם קרים יותר וחסרה בהם אנושיות. אני חוויתי כאן מפגש שבזכות הדיגיטציה יכול היה ליצור חום וחיות שכיתה רגילה לא הייתה יכולה ליצור".
תיקיית תמונות משפחתיות מלפני השואה ומהשנים הראשונות בארץ (שהופיעו במהלך הזיכרון בסלון)
מנהלת: יונת למברגר